פסק-דין בתיק בר"ע 335/04

בקשת רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצל"פ מר עאסי עבאס, מיום 29.6.04, שניתנה לאחר חקירת יכולת שנערכה למבקש - החייב (להלן: "המבקש"). בהחלטה הועמד צו התשלומים כנגד המבקש על סך של 2,000 ש"ח לחודש, בשעה שהמבקש ביקש להעמידו על 100 ש"ח בלבד לחודש.

ב"כ המשיב מס' 1 (להלן: "הבנק") השיב לבקשה, והוסיף, כי אם תינתן רשות לערער, כי אז מגיש הוא גם ערעור שכנגד שנימוקיו מובאים בתשובתו. המשיבים האחרים לא הגיבו לבקשה. המבקש מסר תגובתו לתשובת הבנק.

עד אשר נבוא לדון בבקשה, נסקור השתלשלות העניינים כעולה מהמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים.

רקע עובדתי

1.         בשנת 1994 נפתח כנגד המבקש תיק הוצל"פ לביצוע שלושה פסקי דין שחייבוהו, יחד עם אחרים, לשלם חובותיו לבנק.

2.         לאור העובדה שנפתחו תיקי הוצל"פ נוספים כנגד המבקש, נעשה איחוד תיקים והמבקש הוכרז כמוגבל באמצעים.

3.         ביום 18.3.97 לאחר שהתקיימה חקירת יכולת למבקש, ניתן צו תשלומים בסך של 4,100 ש"ח לחודש (להלן: "צו התשלומים הראשון" או "ההחלטה מיום 18.3.97").

4.         כשלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה האמורה, הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר ולהקטנת צו התשלומים עקב שינוי נסיבות, אשר לטענתו התבטא בשניים: גירושיו מאשתו והפחתה בהכנסותיו מעיסוקו כמורה לנהיגה.

5.         ראש ההוצל"פ דאז, מר מ. בן-עטר (כיום שופט בבית משפט השלום בירושלים), בהחלטה מפורטת ומנומקת, מיום 25.11.97, בחן את טענותיו של המבקש.

            לעניין טענת הגירושין, על אף שלא הוצג לפניו גט הפיטורין של המבקש מאשתו, או תעודת גירושין, יצא ראש ההוצל"פ מהנחה, כי בני הזוג אכן התגרשו, ולפיכך קבע אין להביא במסגרת ההכנסות הכוללות את הכנסתה של האישה, נושא שהובא במסגרת השיקולים לעת קביעת צו התשלומים הראשון.

            כן קבע כי לא חל שינוי בנסיבות לעניין הכנסותיו של המבקש, כאשר הכנסתו החודשית מעיסוק בלימוד נהיגה מגיעה לסך של 2,500 ש"ח ועוד 500$ מהשכרת הנכס.

            ראש ההוצל"פ קבע, כי לכאורה, הכנסתו החודשית הפנויה של המבקש, לאחר שינוי הנסיבות, הינה בסך 1,700 ש"ח, וכי למבקש, על פי הודאתו, נכס מקרקעין ששוויו כ - 650,000$, אשר החייב יכול לגרום למכירתו על מנת שהכספים שיתקבלו ישמשו לפירעון חובותיו, וזאת גם לאור העובדה, כי בהסכם הגירושין שבין המבקש לרעייתו הוסכם על מכירת הנכס והתמורה תתחלק ביניהם.

            עוד נקבע בהחלטה הנזכרת, כי היתרה המעודכנת של חובותיו של המבקש בתיקים הכלולים באיחוד, עמדה באותה עת על סך שלמעלה מ - 2.7 מיליון ש"ח ואין כל הצדקה, כי המבקש יתגורר בנכס מקרקעין בשווי האמור בעוד נושיו יסתפקו בתשלום חודשי בסך של 1,700 ש"ח, שהינה הכנסתו הפנויה. לפיכך קבע ראש ההוצל"פ, כי צו התשלומים הראשון יועמד על סך של 1,700 ש"ח לחודש החל ממועד מתן ההחלטה (נובמבר 1997), אולם ישוב לסך של 4,100 ש"ח החל מחודש יוני 1998, אם עד אז לא יימכר חלקו של המבקש בנכס. הובהר בהחלטה כי ההפחתה בשיעור התשלומים נעשית על מנת לאפשר למבקש פרק זמן סביר לצורך מימוש הנכס (ההחלטה צורפה לתגובת הבנק) (להלן: "ההחלטה מיום 25.11.97" או "ההחלטה השנייה").

6.         יצוין, כי במסגרת תיק האיחוד מונה כונס נכסים על מנת למכור את הנכס הממושכן, שעליו הוטלו אף עיקולים על ידי המשיבים 2 ו - 3 בבקשה זו, אך עד היום לא נמכר.

7.         בשנת 1996 הגישה אשת המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ה.פ. 259/96), וביקשה כי יינתן פסק דין הצהרתי ולפיו היא הבעלים של מחצית הנכס הממושכן והיא זכאית שמחציתו יירשם על שמה, נקי מכל משכנתא ועיקולים.

            יצוין, כי הנכס המדובר, הינו בית ברח' הציפורן 48 בשכונת גילה בירושלים, שנבנה על ידי המבקש במסגרת התוכנית "בנה ביתך" ופעילותו כעוסק בנכסי דלא ניידי (תיווך וקבלנות). כן נקבע כי:

"הבית מחולק בפועל לשלוש יחידות דיור המופרדות ביניהן בדלתות סגורות, אולם לא ניתן לפצלו, מבחינת דיני התכנון, לשלוש יחידות נפרדות. בני הזוג מתגוררים במשותף באחת מן הדירות בבית ומשכירים את שתי האחרות".

8.         על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7442/97 יפה עמית נ' ציון עמית ואח' , פ"ד נד(4) 625). הערעור נדחה, תוך כדי כך שנקבע שבפני בית המשפט קמא היו "אינדיקציות שונות המקימות בנסיבות העניין חזקה עובדתית שלא נסתרה, שהמערערת והמשיב מס' 1 חברו לפעול יחדיו בניסיון להבריח רכוש מפני נושים".

9.         לפחות מתחילת שנת 1998 לא עמד המבקש בצו התשלומים, וביום 30.3.04 הגיש בקשה לקבוע לו צו תשלומים בסך של 100 ש"ח לחודש.